איך לצאת מעבדות לחרות ולשמור על הבריאות?

בכל שנה, באמצע חודש ניסן, מיליוני יהודים ברחבי העולם מתכנסים עם משפחותיהם סביב השולחן, לספר את אחד הסיפורים המדהימים בהיסטוריה. סיפור יציאת מצרים.

סיפור מרגש על עם שלם שפורץ את כבלי העבדות ויוצא לחופשי. על ניצחון הטובים על הרעים, על אותות ומופתים, מכות ואמונה.

אך מעבר לסיפור הגאולה, צריך לזכור שיציאת מצרים הייתה כרוכה במבצע לוגיסטי בעל מימדי ענק. המקורות מספרים, שיצאו ממצרים מעל שש מאות אלף גברים שגילם עולה על עשרים. מכאן, ההיסטוריונים מעריכים שמספר האנשים שיצאו ממצרים עמד על קרוב לשני מיליון!

נסו לדמיין שני מיליון נשים, גברים וטף, נערכים לעזוב את בתיהם על כל רכושם ובעלי החיים שלהם, לקראת נדידה המונית ממצרים צפונה, לכיוון הארץ המובטחת.

כל מי שעוסק בבריאות הציבור יודע שנדידת עם המונית כזו היא סיוט תברואי. בנוסף להיבטים תפעוליים בסיסיים כמו מי שתייה, בתי שימוש ופינוי אשפה, צריך לספק פתרונות לשמירה על מזון והכנתו באופן שיבטיח בטיחות מרבית. התורה לא עוסקת בכך ישירות, אך לפחות בהיבט אחד נראה שנעשתה הערכת סיכונים נכונה:

בלילה לפני יציאת מצרים אלוהים מנחית על המצרים את המכה האחרונה והמכריעה. את מכת הבכורות. כדי שמכה איומה זו תפסח על בני ישראל, צריך לסמן את משקופי הבתים בדם של שה, אשר לימים ייחשב כזבח הפסח. 

משה ואהרון מקבלים הוראות מאד מפורטות לגבי הטיפול בשה. ניתן לייחס להנחיות אלה משמעויות טקסיות רוחניות. יחד עם זאת, ניתן גם להבין את ההנחיות כאילו נלקחו ישירות מתוך מחקר HACCP (ניתוח סיכוני בטיחות מזון).

התורה (ספר שמות, פרק יב') מספרת לנו בהרחבה על הלילה לפני היציאה, ליל מכת הבכורות:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר... דַּבְּרוּ, אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר...  וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת.  וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת:  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. 

כלומר, כל בית אב לוקח שה אחד. אבל אם אין מספיק אנשים בבית כדי לגמור שה, צריכים להתאחד שני בתים שכנים ולהתחלק בשה, לפי מספר הנפשות. בצורה כזו ניתן להבטיח שלא יהיה עודף בשר. בימים רגילים עודף בשר לא היה מהווה בעיה, אך כשצריך לארוז ולצאת לדרך על הבוקר, עדיף שלא יצטרכו להתעסק עם בשר טרי.

פרק יב' ממשיך ומתאר שיש לשחוט את השה כדי להשתמש בדם שלו לסימון המזוזות. כך מלאך המוות ידע לפסוח על בתי היהודים. אבל מה עושים עם הכבש או העז, לאחר שסימנו את המזוזה? התשובה מובאת בפסוק ח':

...וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם:  כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ.   וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

ההנחיה לגבי הטיפול בבשר מאד ברורה: לצלות אותו על האש. חז"ל מייחסים להנחיות אלה את החיפזון המאפיין את כל הפרשה, אך גם כאן יש היבטים ברורים של בטיחות מזון: אסור לאכול את הבשר נא מחשש להדבקה בפתוגנים. אסור אפילו לבשל אותו במים. לילה לפני יציאת מצרים זה לא זמן טוב להתחיל עם תבשילי קדרה אשר מחייבים שמירה קפדנית על שרשרת חום. יש לצלות את כולו, כולל החלקים הפנימיים, וצריך לאכול הכל עד לבוקר: בני ישראל לא הורשו לצאת ממצרים עם doggie bags. כל מה שלא נאכל היו חייבים לשרוף.

המשך הסיפור ידוע ורצוף בהרפתקאות וניסים ששווה לגולל מדי שנה סביב שולחן החג. ואולי אפשר גם ללמוד דבר מה מההוראות של אותו לילה: לא להכין יותר ממה שאפשר לאכול, להתחלק עם השכנים ולהיזהר מהשאריות!

חג שמח ובטיחותי