גיבורי בריאות הציבור

באותו זמן ממש, במרחק של 1200 ק"מ משם, באוניברסיטת וינה באוסטריה, משפחה הונגרית אמידה, תרז וג'וזף זמלווייס (Semmelweiss) ותשעה מילדיהם, התרגשה בטקס סיום לימודי הרפואה של בנם המוכשר, איגנץ, בן ה-26. גם הם היו בטוחים שבנם יגיע רחוק. הם טעו, אבל שמו לא יישכח ופועלו עוד ישנה את העולם.

באותו יום קר בדצמבר 1844 מתחילים במקביל שני סיפורים מדהימים על שני רופאים צעירים, פורצי דרך, ששינו את ההיסטוריה כנגד כל הסיכויים וכנגד כל הקהילה המדעית.

אחרי קבלת התואר, איגנץ החליט להתמחות ברפואת נשים ומיילדות וביולי 1846 התמנה לעוזרו של הרופא הראשי במחלקת היולדות בבית החולים האוניברסיטאי בווינה. ד"ר זמלווייס הצעיר היה אחראי לקבל את היולדות, להכין אותן לבדיקת מנהל המחלקה, ולסייע בהוראת הסטודנטים.

ג'ון בינתיים המשיך להתעסק בתחום בו היה מעורב במשך שנים כסטודנט לרפואה, אפידמיולוגיה. בעקבות התפרצות כוֹלֵרָה בלונדון ב-1849 הוא היה בין המייסדים של החברה הלונדונית לאפידמיולוגיה שעל סמלה מתנוססות המילים venienti occurrite morbo (התעמת עם תחלואה בראשיתה).

סקרנותם של שני הרופאים ומסירותם לבריאות הציבור, הובילו אותם לשאול שאלות שאף אחד לא העז עד אז לשאול. שאלות מרגיזות הקוראות תגר על פרדיגמות מיושנות ומבוססות.

בינתיים, בלונדון, ד"ר סנואו היה טרוד בתעלומה רפואית אחרת. בין השנים 1846 ל-1860 הכתה באנושות פנדמיה של מחלת הכולרה אשר גבתה את חייהם של מעל מיליון אנשים. זו המגיפה שבעקבותיה קמה בלונדון החברה לאפידמיולוגיה, שלהקמתה היה שותף סנואו. בסוף חודש אוגוסט, 1854, הכולרה פגעה בצורה חסרת תקדים בתושבי לונדון החיים באזור רחוב Broad (היום רחוב Broadwick) בשכונת Soho. תוך שלושה ימים נפטרו 127 אנשים ועד סוף ההתפרצות נספרו 616 קורבנות, מעל 12% מהאוכלוסייה. בתקופה הזו התיאוריה הרווחת הייתה, שכולרה מועברת על ידי "מיאזמה", אוויר רע. מדובר בחלקיקים בלתי נראים העולים מתוך חומר אורגני שנרקב. האדם נושם את החלקיקים ונדבק במחלה. אבל, מהאופן שבו המחלה התפשטה ברחוב Broad, סיפור המיאזמה לא הסתדר לד"ר ג'ון סנואו. הוא סבר שדבר מה שונה מתרחש כאן ושאם יפענח זאת, יעלה בידו לעצור את המגיפה.

כשד"ר איגנץ זמלווייס ערך השוואה מתודולוגית בין שתי מחלקות היולדות בבית החולים בווינה, ההבדל היחיד שהוא מצא היה בכוח האדם. המרפאה הראשונה שימשה להוראת רופאים ואילו במרפאה השנייה לימדו מיילדות. פרט לכך, כל הנהלים היו זהים. פריצת הדרך של זמלווייס הגיעה עם בשורות קשות. ידידו הפתולוג, פרופסור יעקב קולטסצ'קה, נדקר בטעות במהלך נתיחה ונפטר בעקבות זיהום קשה שפיתח. איגנץ הבחין בכך, שסימני המחלה היו באופן מסתורי זהים לסימני מחלת היולדות שנפטרו במרפאה הראשונה הידועה לשמצה! הדוקטור חשב שייתכן שהרופאים והסטודנטים אשר מנתחים גופות, מעבירים באמצעות ידיהם איזה שהוא זיהום חלקיקי אשר מועבר ליולדות ומדביק אותן בקדחת הארורה. ד"ר זמלווייס החליט להנחיל נוהל של שטיפת ידיים בתמיסת קלציום היפוכלוריט בין מגע עם גופות לבין טיפול ביולדות. הוא לא בחר בחומר בגלל תכונותיו האנטיספטיות (שטרם היו ידועות), אלא בגלל שהיה ידוע שהוא אפקטיבי בהסרת ריח של גופות ממשטחים. התוצאות היו לא פחות ממדהימות.

ג'ון סנואו החליט לבחון את התפשטות הכולרה ברחוב Broad באופן שיטתי באמצעות מפה בה סימן מקרים ומועדי תחלואה. לתושבי סוהו לא היו טלפונים ניידים ולא ניתן היה להתחקות אחר תנועותיהם באמצעי איכון דיגיטליים. מפה וטוש הספיקו. תיעוד המיקום הגיאוגרפי ומועד ההדבקה של החולים הצביע על קשר מובהק למשאבה אחת שהייתה ממוקמת ברחוב ,Broad ממנה תושבי השכונה שאבו מים. על אף התנגדות נחרצת לתיאוריה שלו, שלא האוויר גורם לתחלואה, אלא המים, הסכימו להשבית את המשאבה על ידי פירוק הידית שלה. התוצאות היו לא פחות ממדהימות.  

הנהגת נוהל שטיפת ידיים במרפאה הראשונה במחלקת היולדות בבית החולים בווינה הורידה את שיעור תמותת היולדות מ-18.3% לפחות מ-2% תוך שלושה חודשים. הרעיון שהידיים המלוכלכות של רופאים מכובדים יכולות להרוג חולים העליב את הקהילה הרפואית ונדחה על הסף. הנהלת בית החולים לא נתנה לעובדות לבלבל אותה וד"ר איגנץ זמלווייס פוטר וסולק. במשך עשרים שנה הוא ניסה בכל כוחו לשכנע את הקהילה הרפואית ששטיפת ידיים מצילה חיים. הוא הפך לאובססיבי, כתב מכתבים וכינה את עמיתיו רוצחים. ב-1865 הוא אושפז בכפיה בבית חולים לחולי נפש, הוכה נמרצות בידי הצוות ומת כעבור שבועיים מזיהום.

פירוק הידית של המשאבה המקוללת ברחוב Broad עצר את התפשטות הכולרה בשכונה. סנואו בעצמו מודה בספרו "על הפצת הכולרה" שראה אור ב-1855, שבניגוד לאגדה, תרומת התגלית שלו על עצירת המגיפה באותה שנה הייתה שולית, אך אין ספק ששיטותיו היוו את הבסיס לתורות האפידמיולוגיה בהן נעשה שימוש עד היום, וממצאיו, יחד עם העבודה של זמלווייס, חיזקו את תיאוריית החיידקים כמעבירי מחלות מדבקות. תיאוריה זו תקבל תוקף רק בשנות השישים של המאה ה-19 עם עבודותיו של לואי פסטר אשר פענח סופית גם את הגורם לזיהום לידה וגם את הגורם לכולרה.

ד"ר סנואו נחשב לאבי האפידמיולוגיה המודרנית ושיטות העבודה שלו לניטור תחלואה ומניעת התפשטות מגיפות נמצאות בשימוש עד היום. הוא נפטר באנגליה משבץ בגיל 45.

ד"ר איגנץ זמלווייס זכה להכרה עולמית לאחר מותו המחפיר. הוא מכונה "מציל האימהות" ובית הספר לרפואה החשוב ביותר בבודפשט קרוי על שמו. החשיבות של שטיפת ידיים כבסיס לבריאות הציבור התפשטה בעולם בעקבות עבודתו עוד הרבה לפני שקיבלה הכרה רשמית ותיקוף מדעי.

שני האנשים האלה הוכיחו את הנחיצות של חשיבה מחוץ לקופסה, קריאת תגר על קיבעון מחשבתי ומחקר המבוסס על עובדות מדעיות וניתוח נתונים. דחיית הרעיונות של זמלווייס, למרות העובדות המדעיות שהציג, עומדת ביסוד המונח הפסיכולוגי "רפלקס זמלווייס" המיוחס למצבים בהם אנשים דוחים רעיון חדשני כשהוא סותר אמונות ופרדיגמות קיימות.

רק שנהיה בריאים.

קישורים מעניינים:

הספר של ד"ר ג'ון סנואו על מגפת הכולרה 1849

אתר עם מידע מורחב וקישורים על סנואו והנצחתו

הספר של ד"ר איגנץ זמלווייס על זיהום לידה 1862

הספר המקורי של זמלווייס בגרמנית

סרט קצר על ד"ר איגנץ זמלווייס