געגועים לקפצ'ונקה?

בעודי מתענג על קערת מרק קניידלעך, כמותו לא טעמתי מאז ילדותי, אני מעיין בשמות פריטי המזון שהמוסד המכובד בו אני סועד הציע ללקוחותיו לאורך הדורות. השמות המעטרים את הקיר מולי כוללים מטעמים כמו קנישעס, לאַטקעס, בורשט, קוגעל, קאַשע וואַרנישקס, וויטפיש מעושן ועוד. אבל הפריט שתפס את תשומת לבי מעל הכל היה קפצ'ונק'ס.

המקום בו התרחש כל האירוע הקולינרי הזה הוא מסעדת Russ and Daughters  ב- Lower East Side במנהטן. כל מנה שפגשה את חכי בצהרי אותו יום קריר ובלתי נשכח החזיר אותי 50 שנה לאחור לימי הילדות שלי בניו יורק ולבית של סבא וסבתא. הם היגרו לתפוח הגדול באותה תקופה בה Joel Russ, מהגר יהודי פולני, התחיל למכור שמאַלץ הרינג מחביות לשכניו המהגרים.

אחרי שספיר (בתי הניו-יורקית) ואני דגמנו מרוב התפריט, כשאני מתפעל בכל מנה מחדש על היכולת של השף לשמר במדויק את המטבח היהודי המסורתי, נשאלנו אם נרצה קינוח. אחרי התלבטות רצינית שנמשכה אפס שניות, בחרנו בפרנץ' טוסט בבקה עם שמנת חמוצה ואוכמניות, מחווה של צאצאי יואל ראס לעוגת הבבקה המקורית. אחרי הביס הראשון ספיר הסתכלה עליי ושאלה: "אבא, אתה בוכה?"

בפעם הבאה שאתם בניו יורק, כנסו ל-Russ and Daughters, קנחו עם הפרנץ' טוסט בבקה, ותדעו את התשובה.

אך מה לזיכרונות הילדות האשכנזיים שלי ולבטיחות מזון בחג? קפצ'ונקה. המנה הזו מונצחת על הקיר, אך כבר לא נמצאת בתפריט של מעדניות יהודיות בארה"ב מעל 30 שנה. וזאת בגלל אחד מסיפורי בטיחות המזון המוזרים ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה ועד היום.

הסיפור שלנו מתחיל ביום סתיו סגרירי, קצת אחרי ראש השנה ב-1987. מבין הלקוחות הרבים שפקדו את המעדנייה הצנועה של מקסים (Maxim’s Deli) בברייטון ביץ', שלושה שמעולם לא נפגשו, ופרט לעובדה שלמחרת כל השלושה ישבו באותה טיסת טאוור אייר מ-JFK לתל אביב, הם לעולם לא ייפגשו. השלושה ידעו שהם עומדים להבריח במטען שלהם סחורה בלתי חוקית, אך אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שהסחורה עלולה להיות קטלנית.

שלושת גיבורי הסיפור שלנו הם:

1. לאוניד, קשיש חביב בן 79, מסיים חופשת חגים בניו יורק, משתוקק כבר לשוב לרעייתו רוזה ולבני משפחתו. לאוניד יוצא מהחנות של מקסים כשבידיו 1.2 ק"ג סחורה נדירה.

2. חיים, איש עסקים ישראלי השב הביתה אחרי נסיעת עבודה. חיים עצר אצל מקסים כדי להפתיע את אשתו ולריה עם מתנה טעימה שתזכיר לה את בית אמא.

3. אולגה, תושבת ניו יורק, עולה חדשה לשעבר, בדרך לישראל לבקר את הוריה, אחותה ואת אחייניתה המתבגרת, תמרה. גם אולגה לא תגיע לישראל בידיים ריקות.

 כל אחד מהם בתורו רכש קפצ'ונקה ממקסים. גם המוכר וגם הקונים מודעים לכך, שכבר לפני שנתיים החלו לאסור על מכירת קפצ'ונקה בארה"ב, אבל אף אחד לא אוכף את החוק המוגזם.

כשהסלקטורים ב-JFK שאלו את לאוניד, חיים ואולגה אם הם ארזו לבד, התשובה הייתה "כן". שלושתם ארזו את הקפצ'ונקה טוב טוב והובילו אותה בתוך מטען היד. ב-19/10/87 הקפצ'ונקה נחתה בנתב"ג ועשתה את דרכה לשלוש משפחות בשלושה מקומות שונים בארץ. לאוניד, שהבריח שתי קפצ'ונק'ס, נתן אחת לאחיו ויקטור, מה שהעלה את מספר המשפחות בישראל שקפצ'ונקה בבעלותן לארבע.

מרגע שהקפצ'ונק'ס החלו להיאכל על ידי קרובי המשפחה של מבריחי הדגים, ועד לריקול בארה"ב והודעות אזהרה בתקשורת הישראלית, יחלפו שלושה שבועות גורליים.

כבר באותו שבוע, בארוחת שישי ב-23/10, אחיו של לאוניד, ויקטור, הוזמן להתארח אצל בנו וכלתו והוא הביא את המתנה היקרה מדוד לאוניד, קפצ'ונקה. למחרת שלושתם הרגישו רע מאד. הם סבלו מכאבי בטן, ראייה כפולה, קוצר נשימה, חולשה כללית וקשיי דיבור. הם נבקדו במרפאה וקיבלו טיפול סימפטומטי. תוך יממה רוב הסימנים חלפו ונשארה רק חולשה למשך מספר ימים נוספים. ויקטור חשב שאולי היה משהו בדג, אבל לא אמר כלום ולא סיפר לאחיו דבר.

בינתיים, בביתו של האח לאוניד, התאפקו עם הקפצ'ונקה ואכלו ממנה רק כעבור ארבעה ימים, ב-27/10. באותה ארוחה גורלית הבת של לאוניד, מרינה, אכלה כמות מכובדת של קפצ'ונקה (כ-200 גרם). בגלל מחלת הלב של אמא רוזה נאסר עליה לאכול דג מלוח. לכן, היא לא אכלה מהקפצ'ונקה (חוץ מא ביסל כשאף אחד לא הסתכל).

למחרת, 28/10, מרינה אושפזה בטיפול נמרץ נשימתי בהדסה עין כרם. היא לא שיתפה את הוריה על הפינוי לבית החולים ועל האשפוז כדי לא להדאיג את אמא רוזה. כעבור יום, כשיתברר שהיא סובלת מבוטוליזם, אמה כבר לא תהיה בין החיים.

בזמן שרופאי הדסה עין כרם היו עסוקים באבחון מצבה יוצא הדופן של מרינה, רוזה הובהלה להדסה הר הצופים בגלל קשיי הליכה וקוצר נשימה. הם לא הודיעו למרינה כי לא רצו להדאיג אותה סתם. כעבור 5 שעות ליבה של רוזה לא עמד בקושי הנשימתי שגרם הרעלן והוא נדם.

צוותי הרפואה שטיפלו במקביל באם ובבתה לא היו בקשר ולא ידעו שהם מנסים להציל שתי נשים מאותו רעלן שהסתנן ארצה במעיים המיובשים של הקפצ'ונקה מברייטון ביץ'.

כשהצליבו מידע על המצב של מרינה, מותה הטרגי של רוזה והתחלואה המוזרה של ויקטור ומשפחתו, הבינו שמדובר בדג שלאוניד הביא מארה"ב. בדיקות מעבדה אישרו כי הדג היה נגוע ברעלן הקטלני בוטולינום.

עם נפילת האסימון, משרד הבריאות הודיע למרכז לבקרת המחלות בארה"ב. אז, הסתבר, שאב ובנו בן התשע אושפזו עם בוטוליזם מאותו דג בניו יורק ובארה"ב הכריזו על ריקול.

מחשש שאולי עוד אנשים הביאו ארצה מזכרת קטלנית ממעדניית מקסים, משרד הבריאות הזהיר את הציבור באמצעות קול ישראל. בעקבות השידור ברדיו, חיים וזוגתו ולריה, שבינתיים כמעט גמרו את כל הקפצ'ונקה שהוא הביא, הביאו את השארית למעבדות משרד הבריאות והדג נמצא חיובי לבוטולינום! לא ברור איך, אבל חיים וולריה הרגישו מצוין.

מי שלא שמעה את שידורי הרדיו ולא הייתה מודעת לכל הדרמה הזו, היא אולגה, שכבר הספיקה לחזור לארה"ב כשהיא משאירה להוריה נתח קפצ'ונקה במקפיא. הזוג הקשיש התענג על המעדן כל יום כשהם אוכלים כל פעם קצת, כדי שלא ייגמר מהר וכדי להשאיר משהו לנכדתם תמרה בת ה-17. הם לא חשו ברע לאורך כל האירוע. ביום שישי, ה-13/11 (כן, כן... יום שישי ה-13) תמרה הגיעה לסבא וסבתא באשקלון והם פינקו אותה במנה גדולה של קפצ'ונקה שדודה אולגה הביאה מאמריקה. כעבור 5 שעות תמרה הגיעה לבי"ח ברזילי עם הקאות, כאבי בטן, ראיה כפולה, יובש בפה וקשיי דיבור. כשהצוות הרפואי זיהה שמתפתח שיתוק היורד מכיוון הראש כלפי מטה, היא הועברה להדסה עין כרם להמשך טיפול. הנערה טופלה באמצעות אנטי-טוקסין ותמיכה נשימתית, כעבור עשרה ימים שוחררה לביתה ובזאת חתמה את אירועי הקפצ'ונקה בא"י לשנת 1987.   

בסך הכל, הקפצ'ונק'ס שנמכרו ע"י מקסים המקסים באותו יום פגעו בשמונה קורבנות. למעט רוזה, כל הנפגעים שרדו מבלי שנגרם להם נזק בלתי הפיך.

אפשר ללמוד הרבה מפרשת הקפצ'ונקה של 1987. חוץ מזה שאסור לאכול מזון שאסור לאכול, כדאי לשמור על תקשורת טובה ושקיפות במשפחה, אפילו אם זה עלול להדאיג את הצד השני.

שנה טובה!

הערות המחבר

הסיפור נכתב בהשראת אירועים אמיתיים. שונו שמות של אנשים, בתי חולים, פרטי טיסות, והמעדנייה. Russ & Daughters אמיתי לגמרי כולל הארוחה המתוארת.

בעקבות המקרה הזה שלטונות הבריאות בארה"ב הידקו את הפיקוח והתחילו באכיפה בלתי מתפשרת. אירועי 1987 חתמו רצף של שלושה אירועי בוטוליזם מדגים שנאכלו עם המעיים שהתרחשו בארה"ב בשנות ה-80. איסור ייבוש דגים גדולים עם המעיים נכנס לתוקף אחרי האירוע השני ב-1985 בו נפטר זוג קשישים, אך כאמור, האכיפה החלה רק בסוף 1987.

מקרה זה הוא מקרה המוות הידוע היחיד מבוטוליזם בישראל עד לכתיבת שורות אלה.

חיידק הקלוסטרידיום בוטולינום נמצא בסביבה הטבעית בצורת נבגים. בתנאים נטולי חמצן כמו נקניקים, מעיים של דגים, קופסאות שימורים ועוד, הנבגים עלולים לנבוט ולשחרר למזון רעלן מאד מסוכן הפוגע במערכת העצבים ויכול אף לגרום למוות. המחלה נקראת בוטוליזם ובעברית "נקנקת". ניתן למנוע את התפתחות החיידק על ידי עיקור בחום, קירור, כבישה במלח או באמצעות חומרים משמרים.

התופעה של בוטוליזם מאכילת מוצרי דגים מהם לא מוציאים את המעי ידועה בעדות רבות וסוגי דג רבים. כמעט לכל קבוצה אתנית יש גרסה מסוכנת משלה. הסכנה נוצרת כאשר המלח בו נעשה שימוש לכבישת הדג לא חודר היטב לתוך המעי. זו הסיבה שאין בעיה עם דגים קטנטנים שנאכלים בשלמותם עם המעי. בכל שנה שלטונות הבריאות במדינות מפותחות פושטים על שווקים וחנויות באזורים עם ריכוז חנויות אתניות ומחרימים מוצרי דג אסורים.

לקריאה נוספת:

דיווח ה-CDC על אירועי 1985

דיווח ה-CDC על אירועי 1987

המאמר: Foodborne Botulism: An International Outbreak של Paul E. Slater ושות' שהתפרסם ב-1989 בכתב העת International Journal of Epidemiology כרך 18

מסמך מנחה של ה-FDA בנדון

מאמר קצר על המחלה באתר שר יעוץ והדרכה

סיפור על בוטוליזם של תינוקות באתר שר יעוץ והדרכה

מסעדת Russ & Daughters